התרגשות ראשונית

"צאלה? שלום, מדברת אורלי מאיכילוב, רציתי לדעת, אם תרצי להקדים את הניתוח ליום שישי?" לקח לי רגע להבין.... ברגע שנפל האסימון ישר צעקתי לתוך הטלפון "ברורררררררררררררררררררר!!!!!!". איך בכלל אפשר לשאול שאלה כזו? אם הייתי יכולה, מחר הייתי כבר על שולחן הניתוחים.

ההתרגשות בעיצומה, מנסה לעקל את כל מה שקורה.

הגוף בהיי, הראש ישר מתרוצץ לכל הכיוונים, מה נשאר לעשות, במה צריך לטפל, איזה דברים חסרים לי, צריכה להכין רשימת אנשים וטלפונים שחשוב שאימא תעדכן ברגע שאצא מהניתוח, מה אני צריכה לקחת איתי, מתי האשפוז ועוד עשרות שאלות ורשימות שנרקמות להן בתוך ראשי, אבל אלו דברים שאני רגילה אליהם והם מעסיקים אותי בקטע טוב. 

צ'וצ'ה

פתאום אני מרגישה צורך להאט, להירגע, לעצור שניה את הטירוף שסביבי, אז לקחתי את צ'וצ'ה, כלבתי המדהימה ויצאתי איתה לטיול. בגינת כלבים פגשתי את הח'ברה הקבועים מהשכונה, עדכנתי אותם במועד החדש של הניתוח והם ישר התחילו: "כל הכבוד" "איזה אומץ" "איך את לא מפחדת?" התגובה המיידית שלי הייתה שאין לי סיבה לפחד, זה לא ניתוח פולשני, אני מכירה עשרות אנשים שעשו את אותו הדבר בדיוק, ביליתי כל כך הרבה זמן אצל רופאים, בדיקות, מכונים, צילומים וכד' שבשבילי זה כבר דבר שבשגרה וכמובן התשובה המרכזית "זה הדבר הכי נפלא שאני עושה בשביל עצמי, איך אני יכולה לפחד ממשהו שאני יודעת במיליון אחוז שהוא הדבר הנכון ביותר בשבילי?"

שחזרתי הביתה חשבתי על מה ששאלו ועל התשובה שלי, פתאום הרגשתי בתוך תוכי אי שקט, לא מהניתוח עצמו, אני לא מפחדת מהפרוצדורה, אבל ההרדמה כן מלחיצה אותי. ביום יום אני לוקחת כל כך הרבה משככי כאבים, כך שיש בי פחד שהמרדים לא ייקח את זה בחשבון וכמות החומר שיזריק לי תספיק רק לחלק מזמן הניתוח ובעצם אתעורר באמצע, מדמיינת לעצמי את הסיטואציה ממש כמו בסרט, אבל מיד מכבה את הטלוויזיה ומתמקדת בדברים הטובים. ברור לי לחלוטין שאין מה לדאוג, ביום רביעי יש "טרום ניתוח" שזה בעצם יום ארוך עם המרדים, המנתח ועוד רופאים, כולם עוברים על התיק הרפואי ומכינים אותי ואת עצמם לקראת האירוע המרכזי. נראה לי שהיה מדאיג אותי יותר אם לא הייתי דואגת בכלל מכל הסיפור. 

מצלמת בראש את עצמי עכשיו כדי לזכור טוב טוב לאיזה מקום אני לא רוצה להגיע שוב.

מעכשיו הראש זקוף קדימה, לקראת עתיד בריא וטוב יותר.