אני, צאלה מנור, בת 28 ושוקלת 115 ק"ג.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מלאה. אפילו בתור ילדה קטנה, תמיד הרגשתי
שאני יותר גדולה, פיזית, מהילדים האחרים. האמת היא, שעד גיל 16, לא ייחסתי לזה
יותר מידי חשיבות.
היום, אני מסתכלת על תמונות שלי מגיל 16-18 שאני זוכרת איך הרגשתי
ענקית ממש באותו רגע שצילמו את אותן תמונות, אבל פתאום זו מישהי אחרת, מישהי רזה.
לא מצליחה להבין איך חשבתי שאני מלאה/שמנה/בעלת עצמות רחבות אז.
 |
| יום הולדת 18 |
היום, בגיל 28 (וחצי, אבל מי סופר), אני באמת שמנה. מה לעשות, זו
המציאות. אתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו "היא פשוט צריכה לאכול מאוזן ונכון
ולעשות ספורט". אז זהו, שזה לא בדיוק המצב. אני מודה, אני כן אוכלת שטויות,
לא מעט, אבל יש הרבה גורמים מעבר לאכילה שתורמים למשקל הזה...
לפני 3.5 שנים (פחות או יותר) התחיל לי כאב ראש, שבמשך למעלה משבועיים
לא הפסיק להתעלל בי. משם הכאב ירד גם לצוואר, לגב ובסופו של דבר הכאב השתלט על כל
הגוף. באותה תקופה הגעתי למצב שהייתי מרותקת חודשיים למיטה מרוב כאבים, הייתי
צריכה לחזור לגור עם אימא שלי כדי שתעזור לי ותטפל בי (בהזדמנות זו אני רוצה
להודות לגיבורה שלי שעושה מעל ומעבר כדי לעזור לי – אימא שלי). הלכתי לכל סוגי
הרופאים, עשו לי אין ספור בדיקות ולא הצליחו להבין מאיפה כל הכאב הזה מגיע. הייתי
מטופלת במרפאות כאב שניסו למצוא תרופות שיקלו עליי אבל לצערי כלום לא עזר. אחד
הניסיונות היו זריקת קורטיזונים וסטרואידים לעמוד השדרה שלי, מיותר לציין שזה לא
עזר, אבל זה כן תרם לעלייה במשקל שלי.
לפני שנה, סוף סוף הצליחו לקרוא לילד בשמו - פיברומיאלגיה.
מה זה אומר?
בגלל שעברתי לא מעט דברים בחיי שהיו לא קלים וחלק גדול מהם הדחקתי, אז
עכשיו הנשמה שלי "צועקת הצילו" על ידיי כאבים כרוניים בכל הגוף, עייפות
תמידית, כאבי ראש, כאבים במפרקים ועוד לא מעט תופעות. כדי להתמודד עם המחלה צריך
לטפל גם בצד הנפשי אבל גם במצב הפיזי. הצד הנפשי בטיפול על ידי פסיכולוגית, הצד
הפיזי עדיין לא קיבל מענה ולכן אני המשכתי לחפש דרכים להקל על עצמי.
החלטתי להחליף רופא משפחה לד"ר
דן ומכיוון שהוא שכן ולמדתי עם הבן שלו מהגן עד י"א אז הסכים להגיע אליי
הביתה, ביום שבת ולעבור על התיק הרפואי שלי. בסופו של דבר אמר שבאמת עברתי כל
בדיקה אפשרית ושניסו עליי המון תרופות וגם אלו שאני לוקחת כרגע היו כבר ממזמן אמורות
לעזור לכאב.
אחרי שעבר עוד קצת על התיק הרפואי אמר בביטחון שהפתרון הטוב ביותר
לדעתו יהיה ירידה במשקל.
ירידה במשקל תביא ל:
א. פחות עומס על הגוף
= פחות כאב.
ב. שיפור משמעותי
בערכים כגון כולסטרול, טריגליצרידים ועוד'.
ג. פחות משקל = פחות
תרופות.
ד. אפשרות לעשות ספורט
ובכך להקל על הגוף.
ד"ר דן הציע שאעשה קיצור קיבה, הסביר שבעיניו זו הדרך הטובה
ביותר בגלל שבעיניו נפשית לא אהיה מסוגלת לרדת את המשקל הנחוץ ללא התערבות
כירורגית ובגלל שהניתוח ייתן לי את הדחיפה שאני צריכה כדי באמת לרדת במשקל ולשמור
עליו.
התגובה הראשונה שלי הייתה התרגשות, בתוך תוכי כבר שנים אני חושבת על
הצעד הזה, אבל אף פעם לא באמת היה לי את האומץ להגיד את זה בקול רם. פתאום, קלטתי
את המשמעות והפחד והלחץ החליפו את ההתרגשות - בכל זאת ניתוח.
מאותו הרגע הייתה לי מטרה וקיבלתי תקווה חדשה שאולי משהו יעזור לי.
 |
| 2013 |
מהיום, אתחיל לתעד את המסע שלי.
מהבירוקרטיה, הבדיקות, הועדות, הטלפונים, האישורים, וכל מה שדורשים על
מנת לקבל את ה – OK.
משם לפגישה עם המרדים, ההרגשה אחרי היציאה מהניתוח וכל התהליך הארוך
של הירידה במשקל. אביא את נקודת המבט שלי, הרגשות, מחשבות, פחדים וכל מה שביניהם.
המשך
יבוא... 