כבר שלושה ימים שאני מנסה לחשוב אם אני שמחה על הניתוח או לא. לפני 3 ימים (ב19 לספטמבר) "חגגתי" חמישה חודשים לניתוח. באותה הזדמנות גם הגעתי למשקל היעד שלי - 76 ק"ג. בתאוריה, אני אמורה להיות מאושרת מהמצב, הריי בשביל זה עברתי את הניתוח לא? אבל במציאות, הנספחים מהניתוח כל כך חמורים שקשה לשמוח. קשה לי לשמוח שאני "רזה" כשאני בקושי הולכת עם קביים, סובלת מכאבים ולא יכולה לתפקד כמו אדם נורמלי כרגע.
אז האם אני יכולה להיות מאושרת מההישג של הגעה למשקל היעד? האם זה נכון להיות מאוכזבת?
בימים האחרונים גם אני סובלת מהמון כאבים ולכן אני שוכבת במיטה בחדר רוב היום, זה נותן לי המון זמן לחשוב, לחשוב על מה שקורה איתי, מה שקורה מסביבי. פתאום קלטתי כמה לבד אני, איפה כל החברים שלי? הטלפון לא מצלצל, אין סמסים, אין שיחות בפייסבוק, אין כלום, לבד. פעם הייתי זו עם המון חברים, זו שהטלפון שלה לא הפסיק לצלצל או לזמזם עם הודעות כאלו ואחרות, זו שכל יום נפגשת עם חברים, היום, אין לי אף אחד לצידי מלבד אמא שלי והחברה הכי טובה שלי. ההבנה הזו הביאה איתה את השאלה - מה עשיתי שהביא אותי למצב הזה? האם אני הבאתי את זה על עצמי? האם אני בן אדם רע שמרחיק ממנו את כולם? האם כולם מפחדים/נמנעים מלהיות בקשר עם מישהי שיש לה בעיות רפואיות כמוני? האם הייתי יכולה למנוע את זה? המצב הזה כואב! זה כואב להיות כל היום בבית, בסיטואציה הזו ולהיות לבד. יש את השעמום האין סופי של הבדידות אבל זה גם מוחץ את הביטחון העצמי, זה מערער אותי לגמרי.
היום הגיעו גם הדמעות, הרבה זמן לא היו דמעות, הצלחתי להיות חזקה, אבל היום... הדמעות פרצו במלוא הכוח. בהתחלה לא הייתי בטוחה בכלל על מה אני בוכה אבל שהבנתי, הבכי התחזק עוד יותר.
אני לבד.
