כבר שלושה ימים שאני מנסה לחשוב אם אני שמחה על הניתוח או לא. לפני 3 ימים (ב19 לספטמבר) "חגגתי" חמישה חודשים לניתוח. באותה הזדמנות גם הגעתי למשקל היעד שלי - 76 ק"ג. בתאוריה, אני אמורה להיות מאושרת מהמצב, הריי בשביל זה עברתי את הניתוח לא? אבל במציאות, הנספחים מהניתוח כל כך חמורים שקשה לשמוח. קשה לי לשמוח שאני "רזה" כשאני בקושי הולכת עם קביים, סובלת מכאבים ולא יכולה לתפקד כמו אדם נורמלי כרגע.
אז האם אני יכולה להיות מאושרת מההישג של הגעה למשקל היעד? האם זה נכון להיות מאוכזבת?
בימים האחרונים גם אני סובלת מהמון כאבים ולכן אני שוכבת במיטה בחדר רוב היום, זה נותן לי המון זמן לחשוב, לחשוב על מה שקורה איתי, מה שקורה מסביבי. פתאום קלטתי כמה לבד אני, איפה כל החברים שלי? הטלפון לא מצלצל, אין סמסים, אין שיחות בפייסבוק, אין כלום, לבד. פעם הייתי זו עם המון חברים, זו שהטלפון שלה לא הפסיק לצלצל או לזמזם עם הודעות כאלו ואחרות, זו שכל יום נפגשת עם חברים, היום, אין לי אף אחד לצידי מלבד אמא שלי והחברה הכי טובה שלי. ההבנה הזו הביאה איתה את השאלה - מה עשיתי שהביא אותי למצב הזה? האם אני הבאתי את זה על עצמי? האם אני בן אדם רע שמרחיק ממנו את כולם? האם כולם מפחדים/נמנעים מלהיות בקשר עם מישהי שיש לה בעיות רפואיות כמוני? האם הייתי יכולה למנוע את זה? המצב הזה כואב! זה כואב להיות כל היום בבית, בסיטואציה הזו ולהיות לבד. יש את השעמום האין סופי של הבדידות אבל זה גם מוחץ את הביטחון העצמי, זה מערער אותי לגמרי.
היום הגיעו גם הדמעות, הרבה זמן לא היו דמעות, הצלחתי להיות חזקה, אבל היום... הדמעות פרצו במלוא הכוח. בהתחלה לא הייתי בטוחה בכלל על מה אני בוכה אבל שהבנתי, הבכי התחזק עוד יותר.
אני לבד.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחקאת מדהימה!
השבמחקואין שום קשר בין הסיבות שהבאת לטלפון השקט.
אין מצב כזה בחיים שכל החברים נעלמים פתאום בגלל משהו שעשית, ולא משנה כנראה מה זה יהיה.
הסיבות הרבה יותר סתמיות ממה שאנחנו חושבים הרבה פעמים.
וככל הנראה, בתקופת ההחלמה והניתוח שלך, היה קשה לך לשמור על קשר עם חברים והחברים עצמם, בהנחה שכולם אנשים בוגרים (לתיכוניסטים זה אחרת) כנראה נשאבו לקצב החיים והתקשו לשמור על קשר.
וכשהקשר דועך מעט, הוא בקלות מאוד הופך שקט מאוד מעצם חוסר התקשורת וחוסר העדכון. החיים של כולנו מאוד אינטנסיביים ומישהו אחד שפתאום נעלם, קל מאוד להיכנס לשגרה של הדבר. (לא שזה מוצדק באיזה אופן)
אבל מה שבטוח הוא שלמרות חוסר הקשר, את בלב של החברים שלך.
לא יכול להיות שפעם היית כל יום נפגשת עם חברים והיום נעלמת מהלב של כולם.
כנראה שזו השגרה של החיים ובטח איתות קטן מצידך יצליח להדליק את זה.
נכון שאפשר (ובצדק) להתאכזב שאת זו שצריכה לאותת, אבל לפעמים זה הדבר הקטן שנדרש ואח"כ שוכחים את זה..
החלמה מהירה,
הכל יהיה בסדר בעתיד הקרוב מאוד, בפנים את יודעת את זה ואת גם תראי את זה! :)
אני יודעת שזו חרא הרגשה, בדידות, אבל זה יעבור והכל יהיה בסדר.
השבמחקחשוב שתתרכזי בהחלמה, כך תחזרי למצב הקודם במהרה, ותוכלי להקיף את עצמך בחברה שאליה את מתגעגעת.
הכל יהיה בסדר, טבעם של רגשות מסוג זה להיעלם עם הזמן,
לא שזה לא חשוב, אבל את תראי שברגע שתחלמי ותהיי חזקה יותר פיזית,
החוזק הפנימי שלך ישתפר פלאים, רק תדאגי להחלים מהר, אוקיי? (:
שבוע מקסים3>
נשיבוקים (;